מה יידרש כדי להעלות את ערכם של קרדיטי הפחמן
במשך שנים שוק הפחמן התייחס לטונה כאל טונה. קרדיט היה קרדיט, והזול ביותר ניצח לעיתים קרובות.
זה מתחיל להשתנות. קונים משלמים יותר על איכות, והפער הולך וגדל. אם המגמה תחזיק, ערכו של קרדיט פחמן יעלה בפרויקטים שיכולים להוכיח השפעה אמיתית ועמידה על האקלים. הוא ירד באלה שאינם יכולים.
האיכות סוף־סוף מתחילה להופיע במחיר
מועצת היושרה לשוק הפחמן הוולונטרי (ICVCM) הציבה רף ברור באמצעות עקרונות הליבה לפחמן (Core Carbon Principles). בין השאר: תוספתיות, קביעות, כימות שמרני, הימנעות מספירה כפולה, ואימות בלתי תלוי.
התווית עצמה איננה ערובה. היא סף. דירוגים ברמת הפרויקט עוזרים אחר כך לקונים להשוות בין קרדיטים שכבר עומדים בסף הזה.
השוק מגיב. ניתוח בלתי תלוי שפורסם השנה מצא שהקרדיטים באיכות הגבוהה ביותר נסחרים כיום בכמעט 50 אחוז מעל הקרדיטים באיכות הנמוכה ביותר, לעומת פער של כ־30 אחוז שנה קודם לכן. גם קרדיטים הקשורים למתודולוגיות שאושרו לפי עקרונות הליבה החלו להיסחר בפרמיה מול השוק הרחב.
כך שוק סחורות מבשיל. המחיר מתחיל לעקוב אחרי יושרה, לא רק אחרי נפח או סיפור טוב.
סילוק פחמן עמיד אינו אותו מוצר כמו קרדיט הימנעות זול
קרדיטי הימנעות עדיין מהווים את רוב מה שהרגיסטרים מנפיקים. הם יכולים להיות שימושיים כשהפרויקט עצמו הוא תוספתי ונמדד היטב. אבל הם אינם אותו דבר כמו טונה של פחמן שהוצאה מהאטמוספרה ונאגרה לזמן ארוך.
קונים כבר מתייחסים אליהם אחרת. באחת הפלטפורמות הגדולות יותר, קרדיטי סילוק שנועדו להרחיק פחמן מהאוויר ליותר ממאה שנה נסחרו לאחרונה במחיר הגבוה כמעט פי עשרה מקרדיטי סילוק קצרי טווח, ורחוק מעל הממוצע של קרדיטי הימנעות. הביקוש לסילוק עמיד מקדים את מה שהשוק מספק כיום.
זה קרוב לעבודה שאני עוסק בה בטכנולוגיית אקלים. חומרים שקולטים פחמן מהאוויר או מגזי פליטה תעשייתיים מייצרים ערך מתמשך רק אם ה־CO₂ נשאר במקומו, אם אפשר לבחון את הביצועים בתנאים אמיתיים, ואם האצווה הבאה תתפקד כמו הקודמת. אלה בדיוק השאלות שקונה רציני של קרדיטים צריך לשאול.
ביקוש חדש מגיע, אבל הוא יהיה בררני
שני ערוצי מדיניות יהיו חשובים בשנים הקרובות.
הראשון הוא התעופה. CORSIA, המנגנון הבינלאומי לפליטות של חברות התעופה, כבר נמצא בשלב הציות הראשון שלו. החברות יצטרכו יחידות זכאיות, ומאגר הקרדיטים שעומדים בתנאים צר יותר משוק הפחמן הוולונטרי בכללותו.
השני הוא סעיף 6 של הסכם פריז. התשתית המוסדית כבר כמעט במקומה: רשויות לאומיות, הסכמים בילטרליים, וצינור פעילויות שהולך וגדל. הביקוש הריבוני שכבר נחתם עדיין צנוע ביחס להיצע שהוכרז. הפער הזה ייסגר רק אם הקרדיטים שיוצעו יעמדו בהתאמות מקבילות ובביקורת ציבורית.
בשני המקרים, הביקוש אינו מרים כל קרדיט באותה מידה. הוא מרים את אלה שעומדים בסטנדרט.
האמון תלוי באופן שבו מודדים
שום דבר מזה לא יחזיק אם המדידה, הדיווח והאימות יישארו איטיים, עמומים או קלים לתמרון.
MRV דיגיטלי — חיישנים, נתוני לוויין ומודלים מנוהלים היטב — יכול להדק את התהליך הזה. בינה מלאכותית יכולה לסייע באיתור חריגות, באומדן שטפים, ובניהול רשומה רציפה במקום תצלום מצב פעם בשנה. השנה פרסמו מועצת היושרה והבנק העולמי הנחיות לגבי האופן שבו צריך למשול בכלים האלה: שיטות שקופות, תוכנה מאושרת, אחריות ברורה, וביקורת בלתי תלויה שבוחנת את המערכת ולא רק את קובץ ה־PDF.
בינה מלאכותית אינה מחליפה יושרה. היא יכולה להפוך יושרה לזולה ועקבית יותר, אם נתעקש לראות כיצד המודל אומן, באילו נתונים הוא משתמש, ומי אחראי כשהוא טועה.
מה צריך לקרות עכשיו
אם אנחנו רוצים שערך קרדיטי הפחמן יעלה, כדאי להפסיק לקוות לעליית מחיר כללית ולהתחיל להיות מדויקים.
קונים צריכים לשלם על איכות ועל עמידות, ולהיות מוכנים לוותר על קרדיטים שאינם יכולים להראות לא את זו ולא את זו. יזמי פרויקטים צריכים לעבור למתודולוגיות בעלות יושרה גבוהה, גם כשמשמעות הדבר היא הנפקה של פחות טונות. קובעי מדיניות צריכים לשמור את CORSIA ואת סעיף 6 תובעניים, לא נוחים. ובוני טכנולוגיית האקלים, כולל מי מאיתנו שעובדים על חומרי לכידה ועל כלים דיגיטליים, צריכים להתייחס למדידה כחלק מהמוצר, לא כמחשבה לאחר מעשה.
קרדיט הוא טענה על האטמוספרה. השוק ייחס לטענה הזו ערך גבוה יותר רק כשיוכל לבטוח בה.